ללמוד ללמוד - טיפים ללמידה חווייתית ואפקטיבית

דמיינו את עצמכם עומדים במסדרון שבסופו דלת פתוחה, אתם רואים פלח צר של העולם מחוץ לדלת. ככל שאתם מתקרבים, שדה הראיה שלכם גדל ואתם רואים יותר מעבר לדלת, ופתאום, ברגע שאתם חוצים את מפתן הדלת, שדה הראייה מתמלא ואפשר להבין כמה בכלל לא ראינו מהמסדרון שמאחורינו. הצעד מבעד למפתן הדלת הוא חווית הלמידה בשבילי, הרחבת האופקים, ותוך כדי, התחושה המתפשטת בגוף של כמה לא הבנתי קודם. לדעתי יש משהו ממכר בלמידה, התחושה כשאני מיישם ניסיון בפעמים הראשונות ואני מרגיש את הנוירונים במוח שלי מייצרים קשרים חדשים היא כמו סם.

לא כל הכישורים שאנו לומדים נולדו שווים. יש כאלה שמבוססים על תפיסה ויזואלית, אחרים דורשים שימוש בחושים שונים לחלוטין. חלק מהכישורים נשענים על מיומנויות שכבר פיתחתי, בעוד שאחרים מאלצים אותי לצלול לתחום חדש לגמרי, לא מוכר. ההתמודדות עם תחומים חדשים, לצד החשיבה לא רק על מה אני לומד אלא גם על איך אני לומד, ואילו שיטות מתאימות לי, מוסיפה רובד נוסף של עניין ומשמעות לחיים. זה לא רק תהליך של רכישת ידע – זו חקירה מתמדת שמעשירה את ההבנה שלי על עצמי ועל העולם.

ללמוד דרך משוב: הדרך להשתפר באמת

במהלך קורס בישול שעשיתי, גיליתי שהמשוב שקיבלתי היה ערכי בשני אופנים – גם כתיקון מיידי לאותו הרגע, אך לא פחות חשוב, ככלי לבניית הבנה לעתיד. החוויה האישית לא הסתכמה בהערות טכניות על מה עשיתי נכון ומה לא, אלא גם פיתוח יכולת להעריך בזמן אמת את איכות העבודה שלי, לזהות טעויות ולהבין מה לתקן, ומתי – לפעמים – עדיף להפסיק ולהתחיל מחדש. כך קרה, למשל, כשניסיתי לצרוב על מחבת ירקות כתוספת למנה. על אף כוונתי הטובה, אש גבוהה מדי וחוסר תשומת לב הובילו לכך שהירקות נשרפו. המדריך, במקום לנסות להציל את מה ששרד, אמר לי בפשטות: "החלק הזה לא ניתן להצלה. לפח. תתחיל מחדש". בתחילה, הרגשתי מתוסכל – הרי עבדתי קשה על המנה. אבל מהר מאוד הבנתי את הערך שבמשוב הזה: לא כל טעות אפשר לתקן, ולעיתים הדרך הטובה ביותר ללמוד היא לדעת מתי להתחיל מחדש.

לאורך הקורס, המשוב הזה הפך עבורי למשהו גדול יותר מתיקון טעויות: הוא הפך לכלי להכיר את המגבלות שלי ושל חומרי גלם, להבין מה עובד ומה לא, ולזהות את הרגע שבו כדאי לעצור ולבחון מחדש את הדרך. הוא לא רק התייחס לידע הטכני שלי, אלא גם לאופן שבו אני בונה את ההבנה שלי על רזי התחום.

עם זאת, אחד האתגרים המשמעותיים בלמידה בליווי מדריך הוא מגבלת הזמן והמשאבים. הפגישות עם מדריך הן לרוב קצרות וממוקדות, ואינן מאפשרות תרגול ממושך בליווי צמוד. המשוב שמתקבל בזמן הזה הופך לכלי יקר ערך, לא רק עבור תיקון מיידי, אלא גם כבסיס לעבודה עצמאית לאחר מכן. המדריך מספק כיוון, כמו מצפן שמראה את הדרך הנכונה, אך המסע עצמו – הכולל ניסיונות, טעויות ותיקונים – הוא שלנו. במובן הזה, המשוב הופך מפידבק כאן ועכשיו, להכוונה עתידית, כזו שמדריכה ומעניקה את הכלים הראשוניים שמהם אפשר להמשיך עצמאית.

לולאת משוב, או "פידבק לופ", מאפשרת לנו להבין את הדפוסים שאנו נוטים לחזור עליהם, לחקור לעומק את ההרגלים שלנו ולראות את התמונה הרחבה. הדבר שהפך את תהליך הלמידה לכל כך חזק עבורי היה ההבנה שהמשוב מאפשר לי לא רק לשאול "האם הצלתי את המנה הזו?", אלא גם "איך זה משפיע על הדרך שבה אני ניגש למשימות הבאות?" לעיתים, רק בדיעבד אפשר לראות את המשמעות העמוקה של טעויות.

בסופו של דבר, לולאת המשוב העניקה לי הרבה יותר מהבנה טכנית. הוא מאפשר לי להתייחס לכל חוויה למידתית כהזדמנות ללמוד ולהתפתח, גם אם היא כוללת טעויות. כשאנחנו מקבלים משוב בצורה בונה, אנחנו לא רק משתפרים, אלא גם מבינים את עצמנו טוב יותר. תהליך זה מלמד אותנו לחשוב יצירתית, להסתגל לשינויים ולהפיק לקחים מכישלונות – לא רק כדי לשפר את העשייה שלנו עכשיו, אלא גם את זו שעוד לא קרתה.

למידה משולבת חוויה אישית

לפני מאה אלף שנים, החיים שלנו היו תלויים בשבט שלנו. להתרחק מהשבט חברתית ולהישאר בודדים מול סכנות, היה לעיתים קרובות גזר דין מוות. לכן, המוח שלנו התפתח להעניק עדיפות למה שמחבר אותנו לאחרים: סיפורים, חוויות ורגשות. כשמישהו מספר לנו סיפור, אנחנו לא רק שומעים אותו – אנחנו חיים אותו. סיפורים הם הדרך של המוח שלנו לעבד מידע ולהעביר אותו בצורה זכירה שמעוררת רגשות. המנגנון הזה, שנועד לעזור לנו לשרוד, ממשיך ללוות אותנו גם היום.

אפשר לראות את זה בצורה מובהקת כשאנחנו צופים בסרט עשוי היטב. תחשבו על סרט שבו דמות עוברת חוויה קשה. אפילו אם היא על המסך רק כמה דקות, מספיק שנחשפנו לרגעים קטנים מחייה – אהבה, חלום, פחד – ואנחנו כבר מעורבים רגשית. כשהיא בסכנה, אנחנו דואגים לה. אם היא נפגעת, אנחנו עצובים. זה לא קורה כי הספקנו להכיר אותה לעומק, אלא כי הסיפור שלה נגע במשהו אנושי שמחבר אותנו אליה. אותו מנגנון שמחבר אותנו לסיפורים בקולנוע מסייע גם להפוך למידה לבלתי נשכחת. כשחוקרים כיצד המוח מעבד סיפורים, מגלים שהם מפעילים את אותם אזורים שהיו מופעלים לו היינו חווים את האירועים בעצמנו. כשסיפור מלווה תוכן, הוא הופך את הלמידה לחוויה עמוקה יותר, כזו שנשארת איתנו זמן רב אחרי שהרגע הסתיים.

סיפורים, וההקשר שלהם לחיינו, הם גשר שמחבר אותנו למידע בצורה עמוקה יותר, והפיכת הלמידה לחוויה חווייתית היא לא מותרות – אלא כלי קריטי להטמעת ידע. כשהלמידה רלוונטית, מרגשת, ומעוררת אמפתיה, היא אינה נותרת רק במישור הדידקטי אלא חודרת גם לרובד הרגשי. למידה, כמו סיפור טוב, אינה רק "מה קרה" – אלא גם "למה זה חשוב, ואיך זה קשור אליי". הרובד הזה הוא מה שהופך את הלמידה למשמעותית באמת. במהלך הלימודים האקדמאיים שלי, הבחנתי שוב ושוב שדוגמאות עם הקשר רגשי או יישומי הן היעילות ביותר עבורי. אחד הקורסים הזכורים לי ביותר לחיוב היה מבוא לפסיכולוגיה. הקורס הועבר במתכונת "טעימות", בכל שבוע היינו לומדים על פסיכולוגיה בתחום אחר. באחד השיעורים הנושא היה מיינדפולנס וחרדות, והמרצה תיארה השפעות של עומס רגשי, דחיינות, ולחץ, תוך כדי נתן דוגמאות מחיי היום-יום של הסטודנטים - מבחנים, עבודות, ובתכלס כל דבר קטן מלחיץ סטודנט. היא דיברה על דרכים להתמודד עם מבחנים ועל מוטיבציה, ותיארה דילמות שרובנו חווינו בעצמנו. הדוגמאות הללו הפכו את החומר התיאורטי לרלוונטי ומשמעותי עבורי, הרבה מעבר לתוכן עצמו. אותו חומר תיאורטי היה יכול בקלות להישאר בגדר "ידע יבש", אך בזכות החיבור לחיים היומיומיים שלי, הוא הותיר עליי רושם עמוק יותר. החיבור הרגשי הזה בין מה שאנחנו לומדים לבין מה שאנחנו חיים בפועל הוא מה שמאפשר לנו לזכור ולהשתמש במידע.

למידה חווייתית היא כלי רב עוצמה, אך ישנם מקרים שבהם גישה תיאורטית דווקא עדיפה, במיוחד כשמטרת הלמידה היא לפתח חשיבה מופשטת ולא רק הבנה מעשית. דוגמה בולטת לכך היא השימוש בבדידים בלימודי חשבון אצל ילדים. למי שלא מכיר, בדידים הם אמצעי ללימוד חשבון בכיתות נמוכות שהייתה נפוצה בארץ עשרות שנים. הבדידים היו תיבות צרות וארוכות שייצגו מספרים, וגודלן היה לפי ערכן. לכן חיבור של תיבה בגודל 2 עם תיבה בגודל 3 נתן תיבה ששווה בגודלה לזו בגודל 5.

בדידים היו שימושיים ככלי המחשה פיזית של מושגים מתמטיים בסיסיים, כמו חיבור וחיסור, ומסייעים לילדים להבין את הקשר בין מספרים לדברים מוחשיים. אבל כאן טמון גם הסיכון: ילדים שמתרגלים לתפוס מספרים רק כמשהו שמייצג אובייקטים בעולם האמיתי עלולים לפתח קושי בשלבים מתקדמים יותר בהבנת מושגים מופשטים במתמטיקה. מספרים אינם רק תיאור של דברים מוחשיים – הם גם ישויות מופשטות, המייצגות רעיונות כמו ערכים שליליים, אינסוף ויחסים. כאשר הלמידה מתמקדת יתר על המידה בהמחשה מוחשית, היא עלולה לקבע את הילד לתפיסה מצומצמת שמספרים הם תמיד "משהו שניתן לספור". בגישות תיאורטיות ללימוד מתמטיקה, שבהן מושם דגש על דפוסים, מבנים ואנלוגיות מופשטות, יש ערך ייחודי: הן מאפשרות חשיבה גמישה ויצירתית יותר שמועילה בשלבים מתקדמים. לעיתים, דווקא הפער האינטואיטיבי שנובע מתיאוריה לא מוחשית הוא זה שמאפשר לנו לגלות גישות חדשות ושונות, במקום להיתקע במסגרת המושגים המוכרים.

ללמוד מה לא לעשות

כשאני לא לומד כישורים חדשים, אני ראש צוות בחברה טכנולוגית גדולה. אחד הכלים שהם עמוד תווך של ארגון גדול הוא פגישות. עד כמה שחלקנו שונאים אותן, הן כלי קריטי לתקשורת ארגונית ויכולות לאפשר לארגון להשיג את היעדים שלו. ברבות השנים שמתי לב לתופעה מעניינת - ברור לכולם שקביעת נושא הפגישה הוא קריטי, אבל פחות אינטואיטיבי לגלות יש ערך עצום בלהגדיר מה לא יכלל בפגישה, ועל מה לא נדבר הפעם. התוספת הקטנה הזו, שמבט ראשון נשמעת טיפשית (הרי יש אינסוף נושאים שלא כלולים בפגישה) מוכיחה את עצמה בפועל כבעלת השפעה חזקה. בפגישות מקצועיות אפשר לנצח להגרר בדיונים אינסופיים, ויש ערך רב בהגדרת גבולות גזרה ברורים. בפגישות מקצועיות, הגדרת נושאים שמחוץ למיקוד, מאפשרת לנצל את הזמן בצורה מיטבית, לייצר פוקוס בדיון ושכל המשתתפים יהיו מכוילים למטרת הפגישה וידעו כיצד להתכונן מראש.

בעוד בתפיסה הרחבה עיקר תהליך הלמידה סובב סביב מה כן לעשות, ואיך כן להצליח, בעת רכישת כישורים חדשים, לעיתים לא פחות חשוב להגיד מה לא לעשות, מה לא אפקטיבי, או מה מסוכן לתהליך.

באותו קורס בישול שעשיתי קיבלנו סט סכינים מקצועיים, סכין שף, סכין קטנה יותר, אחת לחיתוך דגים ואחת לניקוי בשר. מהר מאוד גיליתי שהסכינים שקיבלתי חדים יותר מכל סכין שאי פעם עבדתי איתם. זה גרר מצב שבו שלושת השיעורים הראשונים נגמרו עם פלסטרים על האצבעות, ואגו פצוע.

החד מבין הסכינים היה סכין פילוט דגים - סכין ארוך, צר, דק, גמיש וחד בטירוף. הוא בנוי באופן שניתן יהיה להכניס אותו בין הבשר לעצמות הדג ולחלץ בעזרתו כמה שיותר חומר גלם.

בשיעור למדתי לפתח יראת כבוד לסכינים, לא פחד אבל יראה. רוב חיינו אנחנו חיים על מצב של "טייס אוטומטי", עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, זה מדהים. אחרת לא הײנו מצליחים להתמודד עם כמות אינסופית של גירויים והסחות דעת, הבעיה מתחילה כשאנחנו על טייס אוטומטי במצבים מאתגרים, כמו לדוגמה שימוש בסכין שצמא לדם.

בשיעור דגים למדתי את צורת השימוש בסכין פילוט, אבל לא פחות חשוב, את זה שאסור להשתמש בו לכל שימוש אחר. בעבודה במטבח יש הרבה מה לעשות, ומעט זמן לעשות את זה לפני שהירקות על האש נשרפים, ואפשר להתפתות להשתמש בכלי הלא נכון כי אני כבר במקרה מחזיק סכין ביד. סכין דגים, שכאמור יש לו להב חד וגמיש מתעקם לצדדים למול התנגדות מינימלית, ולכן לנסות לחתוך איתו כל דבר שאינו דג עלול להוביל לתאונה.

אין סקרן כבעל ניסיון

אחת הדרכים האהובות עליי ללמוד דברים חדשים היא פשוט להתחיל – לנסות לבד, לגלות איך זה מרגיש ומה קורה, ורק אז לחזור וללמוד את התחום בצורה פורמלית ומסודרת. הגישה הזו אולי נשמעת לא אינטואיטיבית לאלו שמעדיפים ללמוד דרך קורסים וספרים לפני שהם ניגשים למשהו חדש, אבל בעיניי, ההתנסות המעשית מקנה פרספקטיבה ייחודית וחווייתית, שאי אפשר להשיג מללמוד את הנושא לפני העשייה.

כאשר אני מתחיל בתחום חדש, אני רוצה קודם כל "לגעת" בו. להפעיל את הידיים, לטעות, לגלות בעצמי מה קשה ומה קל, ומה לא ידעתי שאני לא יודע על התחום

כשרק התחלתי לכתוב טקסטים כמו זה, התחלתי מפשוט לכתוב. ידעתי שיש אינספור קורסים, ספרים ושיטות שאוכל ללמוד מהם, אבל קודם כל רציתי לראות איך זה מרגיש לי. אחרי כמה שבועות של התנסויות שונות בכתיבה וקבלת פידבק מקוראים, התחלתי לקרוא ספרים בנושא ועשיתי מספר קורסים. ההבנה שהגיעה מתוך ההתנסות הייתה ייחודית, אישית ומחוברת למה שחוויתי. לדוגמה, כשהגעתי לפרק בספר על כתיבה שמתאר איך להתמודד עם מחסום כתיבה, העובדה שכבר הייתי בסיטואציה הזו גרם לי לקרוא את הפרק בתשומת לב ואמפתיה יותר גבוהה. ההתקלות עם מחסום כתיבה בחיי אפשרה לי לקרוא על הנושא בספר ולהפנים כיצד זה משפיע עלי, ומצאתי את עצמי מחכה להזדמנות הקרובה שאוכל לממש את העצות שבספר. היכולת ללמוד קונספטים חדשים מתוך הקשר ברור לחיי שגם מחובר לחוויה מהעבר הקרוב הופכת את תהליך הלמידה למשמעותי יותר.

הגישה הזו מתאימה במיוחד לאנשים שאוהבים להבין דרך עשייה, אך היא דורשת סבלנות וגמישות מחשבתית. פעמים רבות ההתנסות המוקדמת עשויה להיות מתסכלת – קל לטעות, קשה להבין מה בדיוק חסר, ולעיתים נוצרת תחושה של בלבול. עם זאת, בעיניי, זהו חלק חיוני בתהליך. הבלבול הזה עצמו מחדד את הצורך להבין, ומאפשר לשאלות וללמידה להיוולד מתוך חוויה אמיתית, לא רק מתוך צורך תיאורטי.

לגישה זו קיים יתרון נוסף: היא מונעת מאיתנו להתקבע על דרך אחת נכונה. כאשר אנחנו קודם מתנסים בתחום, ואז ניגשים ללמידה פורמלית, אנחנו יכולים לבחון את מה שלמדנו מתוך פרספקטיבה מעשית, ולהבין אילו רעיונות ואילו שיטות מתאימים לנו יותר. אחרי שהתנסנו, אפשר קל יותר לבחור מקור ללמוד ממנו, להבין מהר יותר אם הוא מתאים לנו או לא, ואולי לעבור לאחד הבא. במובן מסוים, ההתנסות הראשונית היא גם יצירה של בסיס הבנה של עולם התוכן שממנו אפשר להתפתח בצורה אפקטיבית ויעילה.

לא בכל תחום הגישה הזו מתאימה. ישנם תחומים שבהם טעות מוקדמת עלולה להיות מסוכנת, כמו לדוגמה בנהיגה, צלילה, או עבודה עם מכשירים טכניים, בהם יש חשיבות קריטית להבנה של הכללים הבסיסיים לפני שמתנסים בפועל. אך כשמדובר בתחומים שבהם ניתן לגלות ולחוות ללא סיכון משמעותי – בין אם זו יצירה אמנותית, לימוד שפה חדשה, פיתוח כישורים טכניים, או אפילו בישול – בעיניי אין דרך טובה יותר להתחיל. ההתנסות הראשונית מאפשרת לנו להרגיש את התחום בידיים שלנו, להבין מה עובד ומה לא מתוך מגע ישיר שאיננו מתווך. היא מעלה שאלות שרק מתוך העשייה ניתן להציף, ומביאה אותנו ללמידה הפורמלית עם תחושת סקרנות אמיתית ורצון למלא את הפערים. פניה למסגרת הפורמלית לאחר מכן, עם כלים, מושגים ותשובות מובנות, יכולה לעשות סדר במה שכבר התחלנו לגלות בעצמנו, ולחבר בין הידע המעשי שצברנו להבנה רחבה ומעמיקה יותר.

ללמוד זה לא מספיק - צריך גם להרגיש את זה

במישור הפורמלי, הלמידה יכולה להסתיים ברכישת ידע או כישורים חדשים, אך אני טוען שזה לא מספיק.

המטרה האמיתית של למידה אינה רק לצבור ידע, אלא להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעשות איתו משהו

ההבדל הדק בין הגישות נעוץ בתחושת המסוגלות העצמית והביטחון שמגיעה עם הידיעה שאנחנו מסוגלים להתמודד עם הלא נודע.

לעיתים קרובות, כשאנחנו לומדים משהו חדש, בין אם זה תחום טכני, מיומנות אמנותית, או אפילו רעיון מופשט, אנו שואפים לא רק להכיר את החומר אלא גם להפוך אותו לכלי שימושי. זו לא רק שאלה של הבנה אינטלקטואלית, אלא גם של תחושת שליטה. אנו רוצים לדעת שאנחנו יכולים ליישם את מה שלמדנו – בין אם זה להכין מנה חדשה במטבח, לנהל שיחה בשפה זרה, או לפתור בעיה מורכבת בעבודה.

תחושת המסוגלות היא מרכיב קריטי. היא לא מגיעה רק מהלמידה עצמה אלא מהחיבור בין הלמידה לבין המעשה. אפשר ללמוד במשך שעות, לקרוא ספרים, לצפות בקורסים ולצבור ידע תיאורטי, אך בלי להתנסות, התחושה הזו – הידיעה שאני יכול – לעיתים קרובות תישאר חמקמקה. לעומת זאת, ברגע שבו אנחנו עושים משהו בפעם הראשונה ומצליחים, גם אם בצורה לא מושלמת, מתחילה להיבנות תחושת ביטחון שממשיכה ללוות אותנו בלמידה הבאה. בחוויותיי האישיות, שמתי לב שבמהלך לימודי התואר הראשון שלי היה קשה לצבור תחושת מסוגלות. אופי לימודים אקדמיאים ריאלים הוא כזה שכל שבוע לומדים נושא חדש שלעיתים קרובות מתבסס על הנושאים הקודמים. אין זמן להתמקצע בכל נושא ולהגיע לרוויה. תחשות המסוגלות מגיעה דווקא באיחור בתקופת המבחנים.

הייחוד בתחושת המסוגלות הוא לא רק בהצלחה המעשית אלא גם בתפיסה העצמית שהיא מייצרת. כשאני לומד משהו ומצליח לעשות אותו, אני מרגיש שאני לא רק שולט במיומנות הזו, אלא גם מפתח זהות של אדם שיודע ללמוד ולהשתפר. עצם החוויה של להתמודד עם תחום שאינו מוכר, לטעות, להבין, ולשפר, מחזקת בי את האמונה שאני מסוגל ללמוד דברים חדשים. האמונה הזו היא כמו שריר: כל פעם שאני מתמודד עם אתגר לימודי, השריר הזה מתחזק, והתחושה הזו מתורגמת גם לתחומים אחרים. ברגע שאני מצליח בתחום אחד, אני מרגיש בטוח יותר לקחת על עצמי נושא חדש, אפילו אם הוא שונה לחלוטין. למידה, במובן הזה, הופכת לא רק לאמצעי לרכוש מיומנויות, אלא גם לכלי שמחזק את תחושת המסוגלות הכללית שלי להתמודד עם כל אתגר חדש שאפגוש. התחושה הזו יוצרת מעגל חיובי: ככל שאני מרגיש יותר מסוגל, אני רוצה ללמוד עוד, לנסות עוד, ולבנות על ההישגים הקודמים שלי.

למידה, אם כך, היא לא רק על השגת תוצאה מסוימת אלא גם על חוויית הדרך – התחושה שאנחנו מתקרבים ליעד, שכל טעות שאנחנו מתקנים וכל ניסיון שאנחנו צוברים - בונים אותנו, לא רק כמבצעים טובים יותר אלא גם כאנשים בטוחים יותר ביכולת שלהם להתמודד עם מה שיגיע. זו אולי הסיבה שבזכותה למידה יכולה להיות תהליך כל כך מתגמל: היא לא רק משפרת את מה שאנחנו עושים, אלא משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו בעולם.

לסיכום, קיימות דרכים רבות להסתכל באופן ביקורתי על תהליכי למידה, מעבר לפן הישיר של רכישת ידע. בחינה מעמיקה של מאפייני הלמידה – מה מניע אותנו להתחיל, איך אנחנו מתמודדים עם טעויות, מה אנחנו משאירים מחוץ לתהליך, ומהו הקשר הרחב שבו הלמידה מתרחשת – פותחת בפנינו הזדמנויות להבין את עצמנו טוב יותר. התבוננות כזו מאפשרת לנו לא רק לשפר את הכישורים שלנו, אלא גם לחדד את הבחירות שאנחנו עושים, להשקיע את הזמן והמאמץ שלנו באופן מושכל, ולחיות חיים עשירים יותר, שבהם למידה היא לא רק מטרה, אלא גם דרך לחוות, לצמוח ולהתפתח.

תודה רבה לאלעד פלדמן , רון מונטה ואפיק קסטיאל על זה שעזרו בכתיבת הפוסט, נתנו פידבק, ובכללי תותחי על.

הרשמו לעדכונים כדי לקבל התראה כשיפורסם הפוסט הבא!

הרשמה לעדכונים